פסק-דין בתיק בג"ץ 7443/03

השופטת (בדימ') ד' דורנר:

           פרשת הילדים בעלי הצרכים המיוחדים אינה יורדת מסדר היום הציבורי, וזו הפעם השלישית שבית-משפט זה נדרש לה.

1.        בבג"ץ 2599/00 ית"ד עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (להלן: פסק-דין ית"ד הראשון) ביקשו העותרים - העמותה ו-54 הורים לילדים הסובלים מתסמונת דאון - כי נורה למדינה לספק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי הצרכים המיוחדים שנמצאו מתאימים לשילוב. המדינה - שלא חלקה על חשיבות השילוב, ואף ציינה כי מדיניות משרד החינוך היא לעודדו - טענה כי הקצאת המשאבים וקביעת מספר הילדים שייהנו מהם נתונות לשיקול-דעתה, וכי אין היא חייבת לממן חינוך מיוחד של הילדים המשולבים מכוח חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988 (להלן: החוק או חוק חינוך מיוחד) - שחל אך על ילדים הלומדים במוסדות או בכיתות של החינוך מיוחד.

           בתאריך 14.8.2002 התקבלה העתירה. וכך נכתב:

הפירוש המפלה שעל-פיו פעלה המדינה עד כה מביא לתוצאה בלתי-סבירה. חוק חינוך מיוחד מתווה שתי דרכים למתן החינוך המיוחד - האחת במסגרת נפרדת של חינוך מיוחד, והשנייה במסגרת החינוך הרגיל, שבה הילדים מקבלים סיוע שהיקפו נקבע על-פי צורכיהם על-ידי ועדת השמה. אין זה מתקבל על הדעת כי הכנסת בחרה, באופן שרירותי, לצמצם את חובת המדינה לתת חינוך מיוחד חינם רק לאחת משתי המסגרות שנקבעו בחוק, וכל זאת כאשר מוסכם על הכול כי במסגרת הרגילה טמון ערך מוסף של ממש לחינוך.

זאת ועוד: אילוצם של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים לוותר על שילובם במסגרת החינוך הרגילה אך ורק בגלל קשיים כלכליים שבהם נתונים ההורים הוא חמור, ואין להשלים עמו. אילוץ כזה פוגע בלב-ליבו של השוויון המהותי, שביטויו בהסדר בדבר חינוך חינם מתגלם לשאיפה להעניק - על-ידי חלוקת תקציבי החינוך - הזדמנות שווה לכל ילדה וילד בישראל למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. אכן, מילדים בעלי צרכים מיוחדים, הנשלחים למסגרת של חינוך מיוחד ולא למסגרת של חינוך רגיל משיקולים תקציביים בלבד, נשללת הזדמנות זו, ותוצאה מפלה כזאת אין לקבל.

[פסק-דין ית"ד הראשון, שם, בע' 847].

           המדינה חויבה איפוא לקיים את החוק בדרך שוויונית. בית-המשפט הצהיר כי המדינה אינה מקיימת חובתה על-פי החוק למתן חינוך מיוחד חינם לילדים המשולבים וכי "עליה לקיים דרישות אלה, כמפורט בפסק-הדין, לכל המאוחר במסגרת ההכנה של הצעת התקציב של השנה הבאה והחל משנת התקציב הבאה, הכול במגבלה הקבועה בסעיף 7(ה) לחוק" (פסק-דין ית"ד הראשון, שם, בע' 849).

           בתאריך 13.11.02 תוקן חוק החינוך המיוחד. בגדר התיקון קיבל המחוקק, למעשה, את עמדת בית-המשפט בפסק-דין ית"ד הראשון, ובפרק ד(א) שהוסף לחוק  (להלן: החוק המתקן) חייב את המדינה לממן את חינוכם של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים שנמצאו מתאימים לשילוב. כן נקבע, כי תחולתו של החוק היא החל משנת הלימודים תשס"ד, היינו מיום 31.8.03.

2.        אך פסק-דין ית"ד הראשון והחוק המתוקן, לא בוצעו. שישה הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ושני חברי-כנסת שליוו את המאבק לקבלת התיקון חזרו ופנו בעתירה (בג"ץ 6973/03 מרציאנו ואח' נ' שר האוצר (טרם פורסם, ניתן ביום 24.12.03) (להלן: פסק-דין מרציאנו), בגדרה ביקשו לחייב את המדינה לתקצב את חינוכם של הילדים המשולבים. המדינה השיבה כי בידיה נותר שיקול-דעת המאפשר לה ליישם את החוק בהדרגתיות, תוך מתן משקל רב למגבלות התקציביות, וכי בכוונתה לתקצב את החוק רק החל משנת 2004.

           אף עתירה זו התקבלה בפסק-דין שניתן ביום 24.12.03. וכך נכתב:

המסקנה המתבקשת היא כי שיקול-הדעת שניתן לרשויות בתקצוב החינוך המיוחד הוא מוגבל. אכן, ההוראות האמורות מאזנות בין המגבלות התקציביות של המדינה לבין הזכות לחינוך ולשוויון. אך כאמור, כל הילדים - לרבות ילדים בעלי צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הרגילות - זכאים לחינוך בסיסי חינם. ו'מקום בו מטיל חוק חובה מהותית עליה, לא תישמע המדינה בטענה של היעדר תקציב"... המדינה חייבת איפוא לממן את הסיוע הנדרש לכל הילדים בעלי הצרכים המיוחדים.

עם זאת, לנוכח העלות הנוספת של החינוך המיוחד, החוק מאפשר, כסף תחתון, לממן רק את הסיוע לאותם ילדים בעלי הצרכים המיוחדים שאינם יכולים לקבל חינוך כלל בלעדיו, ברמה המינימלית המאפשרת את שילובם. מעל לסף זה ניתן שיקול-דעת להחליט על היקף הסיוע שיינתן, על בסיס קריטריונים חינוכיים-מקצועיים שיקבעו הרשויות המוסמכות.

[שם, פסקה 10 לפסק-הדין].

           הסכום הנוסף הוקצה כמצוות פסק-הדין. אלא שבגדר בקשת המדינה לדיון נוסף עוכב ביצוע פסק-הדין, במובן זה שהמדינה הורשתה להקפיא ברשותה את הסכום שהוקצה, במלואו או בחלקו. בתאריך 10.5.04 נדחתה גם הבקשה לדיון נוסף (דנג"ץ 247/04 שר האוצר ואח' נ' מרציאנו ואח').

           במקביל, בתאריך 17.8.03 הוגשו שתי העתירות שבכותרת, בגדרן ביקשו העותרים לצוות על המדינה לחלק את תקציב החינוך המיוחד על-פי העקרונות שנקבעו בפסק-דין ית"ד הראשון. בבג"ץ 7443/03 שהוגשה על-ידי ית"ד נטען כי פסק-דין ית"ד הראשון לא קוים, וכי נמשכת ההפליה הפסולה בין הילדים המשולבים לילדים המתחנכים במוסדות לחינוך מיוחד. העותרת ביקשה כי נצהיר שהילד המשולב זכאי למלוא השירותים, לרבות הסיוע שלו זכאי הילד הלומד בחינוך המיוחד. בבג"ץ 7448/03 עתרו תשעה ילדים בעלי תסמונת דאון ואוטיזם וכן העמותה "בזכות, המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", בטענה כי לילדים לא הוקצו המשאבים הדרושים לשילובם.  הם ביקשו כי נורה למדינה להבטיח תקציב נאות לשירותי סיוע - החיוניים לצורך השילוב - וכן לחלק בשוויוניות את תקציב החינוך המיוחד לכל הנזקקים לו.

           החלטנו לאחד את הדיון בעתירות והוצאנו בהן צווים על-תנאי.

3.        בדיון שמענו את הורי הילדים אשר הסבירו כי לא זו בלבד שהחוק המתקן ופסק-דין ית"ד הראשון לא היטיבו את מצבם, אלא שמאז שניתן פסק-דין ית"ד הראשון והוחק החוק המתקן, שעות הסיוע שקיבלו, קוצצו. כן נטען, כי בעוד שהחוק המתוקן מסמיך ועדות שילוב בית-ספריות לקבוע את התאמתו של הילד לשילוב ואת השירותים הנדרשים, הרי ששירותי הסיוע הוצאו מגדר שירותים אלה והם מוענקים על-ידי גורם מרכזי שלרשותו סכום מוגבל העומד לחלוקה.

           תצהיר התשובה של המדינה התייחס בהרחבה לעקרונות הפדגוגיים הנוגעים להענקת שירותי סיוע - שעליהם חלקו העותרים. ברם, בסופו של היום, עורך-הדין יובל רויטמן, בא-כוח המדינה, הודה, כי הסדר חלוקת שירותי הסיוע נקבע לאור החשש כי ועדות בית-ספריות יקצו לילדים שעות סיוע בהרחבה תוך חריגה מן התקציב.  לעומתו, הגב' רות פן - מנהלת האגף לחינוך מיוחד, שאף אותה שמענו בדיון - הסבירה, כי ביוזמת האגף העביר החוק את סמכות ההשמה מוועדות חיצוניות אל ועדות מוסדיות בית-ספריות כדי לקרב את מורי ומנהלי בתי-הספר לסוגיית השילוב - שכן בעבר בתי-הספר לא היו מעוניינים בשילוב - עם הסיוע או בלעדיו. לדידה, דווקא ועדה זו היא שעשויה להביא לחסכון תקציבי.